המצע החינוכי של תנועת אשדודים

ד"ר שלומית תמרי

מערכת החינוך של אשדוד קוטפת פרסים רבים ויש להניח שרוב ההורים, בוגרי המערכת הממלכתית, גאים בהישגים של ילדיהם ומאמינים כי בראיה כוללת, בשילוב עם החינוך הבלתי פורמלי וההתנסות שמתאפשרת בצבא, זוכים הצעירים בישראל לחינוך שהוא בסך הכל טוב. אך האם אפשר לקוות לחינוך טוב מזה, בעיקר עבור הגילאים הצעירים? כיצד, גם בעיר גדולה כמו אשדוד, אפשר ליצור עבור ההורים הצעירים תחושה של קהילה תומכת, המסייעת להם להתמודד עם קשיי הפרנסה ועם מורכבות החינוך בעולם שבו הסמכות ההורית הולכת ונשחקת? כיצד משכנעים את ההורים הצעירים שעדיף להישאר במערכת החינוך הממלכתית ולנסות לשפר אותה, במקום לברוח אל מערכות חינוך אלטרנטיביות, שהן יקרות מאוד ולא תמיד מקיימות את מה שהובטח?

אלו השאלות שהצבתי ליניב קקון מתנועת אשדודים אותו פגשתי בעקבות המלצה של חברה. עברנו לאשדוד רק לאחרונה בעקבות עבודת בעלי בבי"ח אסותא החדש, אבל הספקתי כבר להשתתף בכנס מנהיגות בחינוך שהתקיים באשדוד וללמוד על ההישגים של מערכת החינוך בעיר. במפגש עם יניב ועם האשדודים גיליתי, שלא רק שאנחנו חולקים חזון חינוכי משותף, האשדודים פיתחו והחלו להפיץ ולתרגל את המתודה שתאפשר להפוך את החזון לממשות. כדי להסביר את עיקר הרעיון, אקח אתכם לסיור מודרך בבית הספר שקיוויתי שיהיה לילדיי ובהמשך אולי גם לנכדיי. לאחר מכן, אסביר בעזרת דוגמה מהמצע של האשדודים, מדוע מהלך כזה מחייב שינוי שיגיע מתוך העירייה עצמה, ולא רק מתוך הקהילות.

ועכשיו, דמיינו לעצמכם בית ספר יסודי שבכניסה אליו מרחב פתוח Open space שבמרכזו יושבות מנהלת בית הספר, המזכירות ואחות בית הספר. כל תלמיד בדרכו לכיתה זוכה לברכת בוקר טוב מהצוות המנהלי. הורים שביקשו לחטוף שיחה עם המנהלת או עם המזכירה, התלוו באותו בוקר לבנם או בתם ומצאו אותם מחייכים ומוכנים לסייע בכל שאלה.

אחות בית הספר רכונה על רשימות התלמידים לוודא שכולם נבדקו וחוסנו. היא יודעת שבריאות התלמידים היא תנאי בסיסי להצלחה בלימודים ולא יעלה על הדעת של אף גורם להפריט את שירותי הבריאות לתלמידים, ולמנוע ממנה את המעקב היומיומי וההיכרות האישית עם התלמידים.

מזכירת בית הספר מחכה לרשימות הנוכחות שיעבירו אליה המורות בעוד דקות אחדות, כדי שתוכל להתקשר לכל ההורים שיצאו מוקדם מהבית ולא הצליחו לוודא שהילד קם ואכן הגיע לבית הספר. האפשרות שבלי ידיעתכם הילד האישי שלכם מאחר באופן קבוע לבית הספר כי יש לו עיסוקים אחרים בבוקר, עדיין קיימת, אך כאן תדעו על כך כבר באותו יום ולא בסיום השליש. מזכירה זוטרה ממונה על משימה זו וכך חוסכת למורים זמן יקר על בירורים וכעסים, כבר בתחילת הבוקר.

הספרנית של בית הספר הכינה עגלה עם ספרים מומלצים והניחה אותה במבואה. אוהבי הקריאה, ילדים או הוריהם, מקבלים תזכורת להגיע לספריה בסוף היום ולשאול הביתה את אחד הספרים. ילדים שאוהבים לקרוא מוזמנים להתנדב במסגרת הספרייה ולסייע במפעל המשותף: כתיבת תקציר וסיכום חוות הדעת של הקוראים עבור כל ספר וסרט בספריה. המתנדבים הבוגרים מסייעים לצעירים לנסח את התרשמויותיהם.

המחנכת כבר מחכה לתלמידים בכיתה רחבת ידיים, שיש בה מספיק מקום כדי לאפשר ישיבה מסורתית סביב שולחנות, אבל יש בה מקום גם לפעילות על שטיח וכריות. הישיבה על הרצפה נותנת יתרונות רבים לגמישות ולחוזק של התלמידים והמרחב הפנוי מאפשר גמישות בתכנון של יום הלימודים. מספר התלמידים אינו עולה על 25, על פי המלצה של עשרות מחקרים, אך הפלא ופלא: גם אל כיתה קטנה כזו, מצטרפת סייעת קבועה, על מנת לאפשר עבודה אישית עם כל תלמיד ותלמיד. כאשר מגיעה השעה לשיעור מקצועי בחשבון או מדעים, נכנסת לכיתה מורה מקצועית ועכשיו הן כבר שלוש. הכיתה רחבת הידיים מצוידת במטבח קטן, כך שלנוכחים כמעט ואין צורך לצאת החוצה ולהפריע את השקט הדרוש ללמידה. על תופעה של דלתות שאינן חדלות להיפתח ולהיסגר במשך כל השיעור, לא שמעו שם.

עבור המחנכת, הכיתה משמשת גם כמשרד והיא מבלה בה שעות רבות. עבור התלמידים, הכיתה היא הבית החלופי לשעות הרבות שהם מבלים בבית הספר. יום הלימודים מסתיים אחה"צ ולכן קיימת בבית הספר הזה מנזה, מעין מסעדה שבה יכולים התלמידים והמורים לקנות את ארוחת הצהריים שלהם. התלמידים בוחרים מה יאכלו היום מתוך מבחר מגוון ומעורר תאבון. הם מעבירים כרטיס שעליו הטעינו ההורים סכום מסוים של כסף. כך מדי יום, מקבלים התלמידים תזכורת, כי המאמץ להכין את הארוחה דורש שותפות של קהילה שלמה, ויש לכבד את המזון המוגש על הצלחת ולא לקחת יותר ממה שניתן לאכול. היות ולפחות חלקו של המזון מתבשל במטבח של בית הספר וגם צוות המבשלים הם עובדי חינוך, יכולים ההורים להיות בטוחים באיכות ובטריות של המזון. המטבח על עובדיו המסורים הוא כלי חינוכי חשוב בתהליך הצמיחה של הצעירים, המסייע בהכשרתם לקראת העולם האמתי.

אפשר להמשיך ולתאר את נפלאות בית הספר הזה, אך חשוב להגיד בשלב זה כי המתואר כאן אינו דמיון. זהו בית ספר ציבורי רגיל באחת הערים הגדולות של ארה"ב, מקום בו למדה בתי הצעירה כשהיינו ברלוקשיין בשנת 2003. כאם צעירה ומורה מתחילה השתדלתי לספוג לתוכי ככל האפשר מן המראות שסביבי. אך מאז אותה שנה אני שואלת את עצמי, מדוע שלא נוכל גם אנחנו לחלום על בתי ספר כאלו?

בכוונה התמקדתי בתיאור הפיזי של בית הספר ולא בפדגוגיות החדשניות שנלמדות בו, משום שבאופן בסיסי אני מאמינה כי מורים טובים נמשכים לבתי ספר כמו זה שתיארתי. למידה אמתית היא תהליך פנימי שצריך להיעשות בשקט, בסביבה אוהדת ומחבקת, אבל בסביבה שכדי להשתייך אליה צריך להוכיח הישגים והתקדמות, כל תלמיד בדרכו. המרחב הפיזי נשאר גם כשהמורים והתלמידים מתחלפים. כשהיינו בארה"ב היו בה כ-300 מליון תושבים, ומערכת החינוך המפוארת הזאת נבנתה כך שתוכל להחזיק את החבילה ביחד – כלאום אחד. אינני יודעת מדוע לא נבנתה בישראל מערכת דומה, אך אני חושדת שהפערים הכלכליים והתרבותיים בחברה הישראלית היוו בסיס לגישה המעמידה את מערכת החינוך הפורמלית על בסיס צר ככל האפשר, כך שכל תוספת תחשב כלא פורמלית ולכן לא מחויבת על ידי המדינה.

האם בית ספר כמו שתיארתי עולה יותר? אני מאמינה כי מי שחושב כך לא עושה את החשבון האמתי. הדוגמה של הפרטת שירות האחיות של בית הספר בשנת 2006 מלמדת על חוסר התכנון והחשיבה בישראל: "במקום לחסוך למדינה מיליון שקל בשנה, הפרטת שירותי הבריאות לתלמיד גרמה להוצאה נוספת של כ – 20 מיליון שקל בשנה – כך קובע מבקר המדינה." כלומר, גם גידלנו דור של ילדים שלא הייתה להם אפשרות ללכת לאחות במקרה של מחלה או חבלה – כי לא הייתה אחות בבית הספר, וגם שילמנו הרבה יותר מכספי הציבור. דוגמה נוספת היא ההחלטה על מפעל ההזנה בבתי הספר. חלקים גדולים מהציבור לא מכירים אולי את ההיגיון שמאחורי מפעל ההזנה, לכן נאמר בקצרה, כי בבסיס ההחלטה להפריט את מפעל ההזנה לחברות קייטרינג פרטיות, עומדת ההחלטה שלא לחזק את הצוות החינוכי ולא להוסיף לו עובדי מטבח מסורים. כך נאלצים המדינה וההורים לשלם ממון רב על מזון לא בטוח ולא טרי, המוגש בחמגשיות שאינן מכבדות, לא את הילד ולא את סביבתו.

דוגמאות אלו מעלות את השאלה, היכן היו ההורים בתהליכי ההפרטה שהפכו לאידאולוגיה בעשורים האחרונים? האם מישהו התייעץ ושאל אותם לפני כן? האם נבדקו חלופות? האם מישהו חישב את העלות האמתית של הדברים, גם עבור ההורים? כיצד ניתן לבנות מסורת שנעלמה בתהליך ההפרטה הזה ולהחזיר את ההורים כשותפים אמתיים לקבלת החלטות בעתיד?

המצע של תנועת אשדודים מגלה כי הדברים נכונים גם בנוגע לנכסים ציבוריים אחרים בשכונה. הוא נותן כיוון לפתרון משום שהוא עוסק בהכשרה של מארגנות ומארגנים קהילתיים. כך לדוגמה, בהתארגנות הקהילתית לשיפוץ המרכז המסחרי של רובע ד באשדוד, גילו התושבים כי המרכז המסחרי שלהם הופרט ולמעשה אינו שייך לתושבי השכונה, או אפילו לבעלי החנויות. במשך שנים התדרדר המרכז המסחרי ואף אחד לא הרים את הכפפה. אף אחד לא שאל, מי אחראי לשיפוץ השנתי של המרכז עד שהדברים הגיעו לכלל ליקויי בטיחות חמורים. אף אחד גם לא שאל מה חושבים הילדים על השכונה שלהם, כאשר במרכז השכונתי אין שירותים ציבוריים וההשתנה על קירות הופכת לפרקטיקה מקובלת?

חמושות בתכנית פעולה מסודרת נכנסו המארגנות הקהילתיות של תנועת אשדודים לפעילות והובילו מהלך של התארגנות תושבים וסוחרים לשיפוץ המרכז. כבר מלכתחילה גילו התושבים שמבחינה חוקית העירייה אינה אחראית לתחזוקת המרכז, שהוגדר כשטח פרטי פתוח (שפ"פ). ההתארגנות המקומית הקימה ועד מאורגן ומוסכם למרכז וכך נעתרה העירייה להשקיע 2/3 מתקציב השיפוץ הראשוני. התושבים גילו כי הם יכולים להחזיר לעצמם את הנכס שהיה שלהם מלכתחילה ואף לשפר אותו כך שיתאים למאה העשרים ואחת. הפעילים של תנועת אשדודים גילו כי תהליכי עומק כאלו אינם יכולים להיעשות בלי תמיכה מאסיבית של העירייה, אבל לעירייה לא היו הכלים ליצור את השינוי בקהילה שמולה יוכלו לעבוד.

החלטתי לתמוך בתנועת אשדודים כיוון שאלו בדיוק השאלות העולות מן המצע החינוכי שלהם. כמובן שהאשדודים אינם מבטיחים וגם אינם יכולים לפתור את כל הבעיות של אשדוד, אבל יש להם דרך שהוכיחה את עצמה לארגן קהילות בנות קיימא כדי לסייע לתושבים לסייע לעצמם. בניגוד למועמדים אחרים שמבטיחים להיות אוזן קשבת עבורכם במועצת העיר, האשדודים מבטיחים לצקת גוף ושכל במנהלות השכונתיות. בין אם היוזמות לשינוי מגיעות ממשרדי הממשלה או דווקא מן התושבים, מתן כלים לשינוי ויצירת קהילות על בסיס צרכים משותפים יוצרת תשתית להתארגנות קהילתית ופותחת אפשרויות חדשות שעד כה לאיש לא היה זמן לדמיין או להאמין באפשרותן. אצל האשדודים שמעתי דוגמאות רבות ליוזמות שהצליחו בערים אחרות והרגשתי את הרעב להצליח ולשנות את העיר.

ולבסוף, עדיין לא קראתי את מצעי החינוך של שאר התנועות, אבל אם גם למועמדים אחרים יש חזון חינוכי מפותח כמו זה של תנועת אשדודים, יש לי בקשה: אנא צרו קשר עם יניב קקון וחבריו ולכדו את השורות לטובת כולנו.

שלומית תמרי היא ד"ר לחינוך, מרצה במכללת ספיר, חברה בוועד המנהל של החברה להגנת הטבע, חברה בוועדת השופטים של אות הנגב לאיכות סביבה ובוועד המנהל של עמותת נגב בר-קיימא.

השאר תגובה